Seligman Swartzman Gillis Sandman Joffe Yachad Lederman Fleishman

Rabbi, mathematician and Zionist leader. The Russian pogroms of 1881 convinced him that a more activist role was necessary and he was among the first members of the Hovevei Zion movement, and, while a professor at Heidelburg, devoted much of his time to the Zionist ideal. He proposed two revolutionary ideas. One, put forth at the first Zionist congress, was to establish a "general Jewish fund", which would buy up large parcels of land in Eretz Israel and lease them out for agricultural purposes, an idea which led to the establishment of the Jewish National Fund in 1901. His second idea, put forth in an article (1882), was the promotion of a plan to found the first Hebrew University in Eretz Israel. ומדעים, עסק במסחר, היה מרצה למתמטיקה באוניברסיטאות ברלין והידלברג, וכתוצאה מהפרעות האנטישמיות ברוסיה ב-1881 שב לדת וחיפש פתרון למצוקת היהודים. היה ממייסדי חיבת ציון, היה ציר מהקונגרס העולמי הראשון, ממנסחי תכנית באזל* ומממריצי ההתיישבות בארץ-ישראל. רעיון הקמת הקק"ל הבטיח את הבעלות של העם היהודי על קרקעות הארץ, וייזם את ייסודה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים.

Zvi Hermann Schapira (Hebrew: צבי הרמן שפירא; 1840-1898), or Hermann Hirsch Schapira, was a Russian mathematician and Zionist. He was the first to suggest the idea of founding a Jewish National Fund to buy land in Palestine. Zvi Hermann Schapira was born in Erswilken, near Tauragė, a small town in Lithuania. He studied for the rabbinate and was appointed to a rabbinical position at the age of twenty-four, but then decided to devote his life to the secular sciences. He went first to Odessa and later (1868) to Berlin, where he studied for three years in the Gewerbeakademie. Returning to Odessa, he became a merchant, but in 1878 he again took up his scientific studies, and for the next four years busied himself at Heidelberg, especially with mathematics and physics. In 1880, with Lazarus Fuchs as thesis advisor, he earned his doctorate with the dissertation Lineare homogene Cofunktionen.[1] In 1883 he established himself as privat-docent in mathematics at the University of Heidelberg, becoming assistant professor in 1887. His contributions to mathematics were published in various mathematical journals. Schapira remained a lifelong student of Hebrew literature, which he enriched by an edition, from a Munich manuscript, of the Mishnat ha-Middot (1880), and by his contributions to the Hebrew periodicals Ha-Meliẓ, Ha-Ẓefirah, and Mi-Mizraḥ umi-Ma'arab. He was also an ardent Zionist, adhering from the very start to the Basel program. In 1884 Schapira was to suggest the idea of founding a Jewish National Fund in order to acquire land in Palestine. He voiced his idea again in the First Zionist Congress of 1897, but it was only realized fully four years later, after Shapira had already died. Nonetheless, he is still considered a founder of the JNF, which became an important player within the Zionist movement and had a great effect on the development and forestation of modern Israel. At that same Zionist congress in 1897, Shapira brought up the idea to found a Hebrew University in Jerusalem. During a Zionist lecture tour he contracted pneumonia in Cologne, and died in the city on 8 May 1898. http://en.wikipedia.org/wiki/Zvi_Hermann_Schapira

צבי הרמן שפירא (16 באוגוסט 1840 – 8 במאי 1898; ת"ר - ל"ג בעומר תרנ"ח), היה משכיל יהודי ליטאי שחי ופעל ברוסיה ואחר כך בגרמניה, מתמטיקאי, מראשוני חובבי ציון ותנועת הציונות המדינית. שפירא היה יוזם הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) והוגה רעיון האוניברסיטה העברית בירושלים. צבי שפירא נולד בארז'וויליק, עיירה קטנה בליטא על יד העיר טאוראגה. אביו היה למדן ידוע-שם ואיש מידות-תרומיות, וכל שאיפתו הייתה שבנו יהיה רב בישראל. עוד בילדותו גילה צבי הרמן שפירא כשרונות בלתי רגילים: בן שלוש קרא כבר "אותיות קטנות" בספר, בן ארבע למד גמרא עם פירושים, בן שמונה שלט כבר בלשון העברית במידה כזאת, עד שחיבר ספר דקדוק משלו והתמחה בספר מורה נבוכים לרמב"ם. עד מהרה התפרסם בכל נתיבות התלמוד ועודו צעיר לימים קיבל סמיכה לרבנות. בשנת ה-24 לחייו שימש כבר כרב וראש ישיבה בעיר הליטאית בירטושלא, ושמו יצא לתהילה בכל הסביבה. בן 26 החליט שפירא להתחיל בלימודי-חול ולבסס את ידיעותיו במתמטיקה. בהשפעת רעיונות ההשכלה עזב את עיירתו, את רבנותו ואת עולם הישיבות והלך אל מרכזי הרוח והמדע בעולם. תחילה הגיע לווילנה ובידו מכתב המלצה מאת הסופר אברהם מאפו. כאן התחיל הרב לשעבר והוא אז בן 27 - בפעם הראשונה בחייו ללמוד את שפת המדינה ולהתעמק במדעים, וכאשר נוכח לדעת כי בווילנה לא ימצא את מבוקשו, החליט לגלות למקום אחר. אחרי טלטולים רבים וניסיונות קשים - בין היתר באודסה - הגיע בשנת 1868 לברלין ללא ידע מוקדם בגרמנית ובאין מאומה לכלכל את נפשו. נרשם לקורסים באקדמיה לאומנויות ומלאכות. הוא התגורר בעיר הגדולה בבדידות גמורה ובחוסר כל. לפעמים היה מתהלך בחוצות רעב לפרוסת-לחם אף מקום לינה לא היה לו, והיה לן על אחד הספסלים בגן-העיר. המכשולים הרבים לא ריפו את ידיו ולא שברו את רוחו אך גופו נשבר. בריאותו התרופפה ושפירא נאלץ להפסיק לזמן מה את לימודיו ולחזור לעיירתו. בין השנים 1871–1878 עסק בהצלחה במסחר באודסה. כך יכול היה לרכוש אמצעים לשם חידוש לימודיו. בשנת 1878 חזר לברלין ומשם לאוניברסיטת היידלברג. הפרופסור הנודע למתמטיקה מוריץ קנטור, הסכים לתת לו שיעורים פרטיים וללמדו מתמטיקה בסיסית. עברו אך ימים מועטים ושפירא נתקבל כחבר בחברה המתמטית בהיידלברג. כעבור זמן קצר, נתן את הרצאתו הראשונה ובשנת 1880 הופיע ספרו הראשון במתמטיקה. הוא הוכתר בתואר כבוד ונתמנה למרצה באוניברסיטה. עברו עוד שש שנים ושפירא מונה כפרופסור שלא מן מהמניין למתמטיקה באוניברסיטת היידלברג. גם לאחר שנתמנה כמרצה נאלץ להתפרנס גם מעבודתו כשען. בגיל 30 התוודע לרעיון ההתיישבות בארץ ישראל וחלם על הקמת מרכז עליון למדעים בירושלים. הוא התחיל לפרסם מאמרים על בעיות תנועת התחיה הלאומית וקשר קשרים עם הסטודנטים היהודים בהיידלברג, שהיו רובם יוצאי רוסיה ורעיון שיבת ציון היה קרוב ללב כולם. בגיל ארבעים, יסד שפירא בהיידלברג אגודה יהודית לאומית בשם "ציון" שמטרותיה היו להפיץ בקרב היהודים את השפה ואת הספרות היהודית, לארגן את היהודים לפעולה ציבורית למען שחרור מעמדו של העם היהודי, להגשים את הרעיון של התיישבות יהודית בארץ ישראל ולהקים מרכז רוחני של המתיישבים היהודים בארץ. אגודתו של שפירא לא האריכה ימים ולו הייתה זו אכזבה רבה. אולם עד מהרה מצא עידוד כאשר הגיעו אליו בנימין זאב הרצל וספרו "מדינת היהודים". תחילה היסס מחשש כי סופו של החזון יהא כסוף האגודה בהיידלברג, ואולם בשנת 1897, בצאת קריאתו של הרצל אל בית ישראל להתכנס לקונגרס הציוני הראשון בבזל הוא לא היסס עוד. עוד בועידת קטוביץ בשנת 1884, הציע שפירא לארגון חובבי ציון להקים קרן לקניית אדמות בפלסטינה. אמנם, הארגון לא מימש את הצעתו אך שפירא לא איבד מנחישותו. 13 שנים מאוחר יותר הוא הציע אותה שוב בפורום הקונגרס הציוני העולמי הראשון, בישיבה האחרונה של הקונגרס, הצעה לייסד את הקרן הקיימת לישראל. ההצעה כללה 12 סעיפים, בהם הגדיר שפירא את אופייה ומטרתה של הקרן, ועיקר הסעיפים הם: לאסוף מכל יהודי בעולם כסף ליסוד קרן יהודית כללית. שני שלישים יהוו קרן לקרקעות והשליש האחרון יוצא על שמירת הקרקעות הנרכשות. את האדמה הנרכשת אין להוציא בשום זמן מרשות הקרן ואסור למכור ליהודי יחיד. הצעתו נתקבלה על ידי צירי הקונגרס ללא התלהבות יתרה ונמסרה לוועדה מיוחדת לשם עיבוד ועיון. שפירא עצמו לא זכה לראות בהתממשות חזונו ונפטר 8 חודשים מאוחר יותר. בשנת 1898, הרצל עצמו כבר תמך ברעיון ואחרי נאום סוחף קרא להצבעה מחודשת על ההצעה. באותה ישיבה ראשונה של קונגרס הציוני הגיש שפירא גם את ההצעה להקמת אוניברסיטה עברית בירושלים. הוא הוזמן להשתתף בכינוס ציוני חשוב בעיר קלן וחלה בדלקת ריאות, ובל"ג בעומר ה'תרנ"ח נפטר. הוא לא זכה להשתתף בקונגרס הציוני העולמי השני אך היה זה הרצל עצמו שספד לו מעל בימת אותו קונגרס[1]. הוא נקבר תחילה בבית הקברות העתיק של העיר קלן, ובי"ט בטבת ה'תשי"ד הועלו עצמותיו לירושלים ונטמנו בהר המנוחות. על שמו :המושב גבעת שפירא; שמות רחובות בערים: חיפה, ירושלים, פתח תקווה, ראשון לציון, חולון ותל אביב - הרחוב בו שוכן בית קק"ל. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%91%D7%99_%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%9F_%D7%A9%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%90

1835 – 1914 von Gunter Kern IV.11. Hermann Schapira Mit Hermann Schapira habilitierte sich ein Mann in Heidelberg, der zwei Welten in sich zu vereinigen suchte:” Tr¨aumer und dennoch ein exakter Wissenschaftler; ein Rabbi aus Rußland und zugleich Universit¨atsprofessor in Heidelberg; ein Mystiker, verankert im Bereich des Glaubens, aber von messerscharfer Logik, souver¨an im Bezirk der Vernunft.“(95.4) Am 4. August 1840 in Erswilken/Rußland, nahe der preußischen Grenze, geboren, erzog ihn sein judischer Vater im Talmud-Studium ¨ (95.5). Schon sehr fruh hatte er mathemati- ¨sche und astronomische Schriften in der hebr¨aischen Bibliothek kennengelernt, absolvierte zun¨achst aber ein Rabbinatsstudium, w¨ahrend dessen er seine Lieblingswissenschaft Mathematik nur geheim und im Privaten pflegen konnte. Im Jahr 1867 jedoch gab er seine Rabbinatskarriere auf und ging nach Berlin, ” zu Fuß und ohne Geld“, wie Herbert Freeden schreibt(95.6) (96) . An der Gewerbeakademie Charlottenburg h¨orte er u.a. Vorlesungen bei Christoffel und Reuleaux(96.1), bis ihn 1871 Mittellosigkeit sowie seine angegriffene Gesundheit zur Ruckkehr nach Rußland zwangen. In den folgenden sieben Jahren arbeitete ¨ er als Buchhalter, Korrespondent und Kontrolleur, bis er — inzwischen 38 Jahre alt —im Sommer 1878 wieder nach Deutschland ging, diesmal nach Heidelberg. In den vier Semestern in Heidelberg h¨orte er Vorlesungen bei Bunsen, Cantor, Fuchs und Quincke. Mit einer Abhandlung ” Lineare homogene Cofunktionen“ reichte Schapira schließlich am 31. Juli 1880 sein Gesuch um Zulassung zur Promotion mit Mathematik als Hauptfach sowie Mechanik und hebr¨aische Sprache und Literatur als Nebenf¨acher ein(96.2). Dem Gutachten des Ordinarius fur Mathematik, Fuchs, zufolge, behandelt die Dissertation ¨”eine Verallgemeinerung der Theorie der hyperbolischen Funktionen und der Beziehungen der letzteren zu den cyclischen Funktionen“(96.3) . ” Die Art, wie der Verfasser seine Aufgabe gel¨ost, liefert ein gutes Zeugniß fur¨seine F¨ahigkeit, ein wissenschaftliches Problem zu formulieren, und fur eine ¨nicht gew¨ohnliche Gewandtheit in der Herbeiholung der Hilfsmittel zur L¨osung desselben.“(96.4) Dennoch kritisierte Fuchs, daß die Arbeit zu weit angelegt sei und der Verfasser Fragen zu behandeln suchte, die er ” noch kaum zu pr¨acisieren in der Lage“ sei. Hinsichtlich der Form der Darstellung bem¨angelte Fuchs eine ” (97) gewisse Breite, angewendet bei bekannten Gegenst¨anden“ sowie ” Unklarheit in der Auseinandersetzung der eigenen Entwicklungen“. 40 ”Aber was der Verfasser in seiner Aufgabe geleistet, ist im Allgemeinen gut— und zeichnet sich durch systematische Auffassung bei weitem vor anderen Arbeiten, die neuerdings in Bezug auf denselben Gegenstand erschienen sind, aus.“(97.1) Unter der Bedingung, daß Hermann Schapira hinsichtlich der Verbesserungsvorschl¨age mit ihm Rucksprache halten sollte, empfahl Fuchs der Fakult ¨ ¨at die Annahme der Arbeit als Dissertation. Somit wurde Schapira am 16. Dezember 1880 mit der zweiten Note — insigni cum laude — promoviert(97.2) . Zwei Jahre sp¨ater, am 23. Februar 1883, reichte Hermann Schapira ein Gesuch um Zulassung zur Habilitation fur das Fach der Mathematik bei der Philosophischen Fakult ¨ ¨at der Universit¨at Heidelberg ein(97.3). Auch hierzu legte er eine Abhandlung, ” Darstellung der Wurzeln einer allgemeinen Gleichung n- ten Grades mit Hilfe von Cofunktionen aus Potenzreihen, in elementarer Behandlungsweise“(97.4), vor, die sich mit Cofunktionen besch¨aftigte und mit der sich der Verfasser die Aufgabe gestellt hatte, ”diejenigen Gleichungen zu ermitteln, deren Coefficienten durch Potenzreihen dargestellt werden und deren Wurzeln durch gewisse aus diesen Potenzreihen gebildete Reihen, welche er Cofunktionen nennt, gegeben (98) werden k¨onnen“(98.1) . ”Diese Aufgabe l¨ost der Verfasser unter Aufwand vielen Scharfsinns und außerordentlicher Rechenenergie, sowie auch nicht ohne anerkennenswerthe Gewandtheit.“(98.2) Fuchs stellte zwar den Antrag, die vorliegende Arbeit als Habilitationsschrift anzunehmen, doch aufgrund formaler M¨angel sollte Schapira noch vor der Drucklegung der Arbeit mit ihm Rucksprache halten, um die M ¨ ¨angel und bezeichneten Lucken zu beseitigen. ¨ Die vom Ordinarius Fuchs fur die Probevorlesung am 8. Mai 1883 gestellten Themata ¨behandelten ausschließlich ein Forschungsgebiet des Kandidaten, die Theorie der Differentialgleichungen. Nachdem diese einstimmig mit ” hinreichend bef¨ahigt“ benotet worden war, verteidigte Schapira am 6. Juni 1883 seine Thesen, ebenfalls zur Zufriedenheit der Fakult¨at, und wurde hierauf als Privatdozent aufgenommen(98.3) . Zwar kundigte Hermann Schapira f ¨ ur seine Vorlesungen eine große Anzahl verschie- ¨dener Themen aus Algebra, Zahlentheorie, Analysis und Geometrie, sogar ”uber einige ¨mathematisch-philosophische Prinzipien“ an, doch blieb seine H¨orerzahl h¨aufig gering, ja oftmals mußte er seine Kollegien streichen, da sich keine Studenten dafur meldeten ¨ (99.1). (99) Dies lag wohl auch daran, daß sich Schapira zum gr¨oßten Teil mit spezielleren Gebieten der Mathematik, insbesondere mit seinem Forschungsgebiet, den Differentialgleichungen und Cofunktionen, in seinen Vorlesungen besch¨aftigte(99.2) . Als er sich im Juli 1887 um Verleihung des Titels ” außerordentlicher Professor“ bewarb, deutete K¨onigsberger hinsichtlich des wissenschaftlichen Wirkens von Schapira dessen Fleiß und Scharfsinn an, der ” eine recht gute analytische Arbeit von wissenschaftlichem Werthe“ erwarten ließe und daß aus den bisher vorgelegten Korrekturb¨ogen, die demn¨achst als Abhandlung ” in den Berichten des hiesigen wissenschaftlichen Vereins“ erscheinen sollten, zu erkennen sei, daß ” der formale Theil des gestellten Problems im Allgemeinen erledigt und damit allein schon ein algebraisches Resultat von Interesse ermittelt“ sei(99.3). Die Fakult¨at beschloß, zun¨achst dem Petenten zu empfehlen, er solle sein Gesuch zuruckziehen ¨ bis er eine wissenschaftliche Arbeit vorlegen k¨onne, doch schon bald stimmte sie dem Gesuch Schapiras nach eindringlicher Fursprache K ¨ ¨onigsbergers zu, der auf das Alter, die pers¨onlichen Verh¨altnisse und den großen Fleiß Schapiras hinwies und ” bis an die Grenzen des M¨oglichen“ in Bezug auf die Bef¨orderung Schapiras gehen wollte(99.4). Wenn auch das Ministerium Hermann Schapira am 31. Juli 1887 den Charakter eines außerordentlichen (100) 41 IV. Habilitationen im Fach Mathematik Professors verlieh, bleibt doch festzustellen, daß das wissenschaftliche Werk Schapiras nicht das halten konnte, was auch K¨onigsberger sich davon erhoffte.” Seine wissenschaftlichen Werke verrieten Genie, aber er war nicht imstande, auch nur ein einziges zu vollenden. Sein gesamtes Opus blieb ein Torso.“(100.1) . Es sollte dabei aber auch berucksichtigt werden, daß Schapira der erste russische Jude war, ¨ ” der ohne Gymnasialbildung, ohne uberhaupt eine formelle Schulbildung im weltlichen Sin- ¨ ne zu haben, akademischer Lehrer an einer der beruhmtesten Universit ¨ ¨aten Deutschlands wurde“(100.2) . Am 8. Mai 1898 erlag Hermann Schapira auf einer Reise nach K¨oln einer Lungenentzundung ¨ (100.3) http://archiv.ub.uni-heidelberg.de/volltextserver/14583/1/kern.pdf

בגיל שלוש ידע הרמן שפירא לקרוא ברהיטות, בגיל ארבע כבר למד גמרא ובגיל חמש תוספות. הילד הקטן מהעיירה הליטאית הקטנה, שהתגלה כעילוי, ידע בגיל שמונה את כל מה שמורי העיירה יכלו ללמדו, וכבר לא היה מי שיוסיף על הידע שלו. אז פנה לספרי הפילוסופיה, המוסר, ההנדסה, ובקיצור – "בלע" כל ספר בעברית שהגיע לידיו. כשבגר מעט, התחנן שפירא לאביו שייתן לו לצאת לחוץ לארץ, כדי שיוכל לחקור, ללמוד ולהתקדם, אביו הסכים בתנאי שיסיים את משנתו התלמודית. כך מצא עצמו הנער לומד 17 שעות ביום, במשך שלוש שנים, ובסופן הוסמך לרבנות. אולם לבטי נפשו היו חזקים, והוא נמשך לצאת לגולה – הוא יצא לווילנה, ומאוחר יותר, במארס 1867, הגיע לברלין. בברלין חי שפירא חיי מחסור קשים, ואף חלה במחלה קשה, שאילצה אותו לשוב לרוסיה, כדי להחלים. נקרע תמיד בין הצורך להתפרנס לרצון העז ללמוד ולתת סיפוק לרוחו, החל שפירא לעסוק במסחר, ולאחר מספר שנים כבר היו בידיו מספיק אמצעים לחידוש לימודיו. בשנת 1878, כשהיה בן 38, פתח צבי הרמן שפירא דף חדש – הוא נרשם ללימודי מתמטיקה באוניברסיטה של היידלברג והצטיין בלימודים. כשהיה בן 40 קיבל תואר דוקטור והתמנה למרצה למתמטיקה באוניברסיטה. 6 שנים אחר כך התמנה לפרופסור. מכאן, הדרך לאימוץ הרעיונות הציוניים הייתה קצרה. לא על הרוח לבדה פרופ' הרמן שפירא, האיש שלא יכול לוותר על הרוח, אך הבין ש"לא על הרוח לבדה" יהפכו רעיונות למציאות, הנחיל לנו ירושה גדולה כאשר הציע שני רעיונות בדרך להגשמת הציונות, האחד מעולם החומר – יצירת הקרן הקיימת לישראל לגאולת אדמת המולדת, והשני מעולם הרוח – הקמת אוניברסיטה עברית בירושלים. פושקע וגאולת אדמות כבר בשנת 1884, במפגש של אגודת ציון, הציג שפירא קופסת פח ("פושקע") שבה יאספו תרומות לצורך קניית אדמות בישראל, הרעיון הפך למציאות מאוחר יותר, בזכות הבנקאי חיים קליינמן שהציב קופסה לתרומות בבנק שבו עבד והצהיר שהיא נועדה לאיסוף כסף ל"קרן לאומית". ב-1897, בקונגרס הציוני הראשון, העלה שפירא את רעיון הקמת הקרן שתגאל אדמות בארץ ישראל. ההצעה להקמת הקרן התקבלה ברוב גדול רק ארבע שנים מאוחר יותר בקונגרס הציוני החמישי, ב-1901. פרופ' צבי הרמן שפירא היה אחד מהחברים הראשונים של תנועת חובבי ציון. הוא הטיף להקמת קרן לאומית לגאולת אדמות הארץ, ואת כל מרצו וזמנו הקדיש להגשמת רעיונו. עם הקמת חיבת ציון ייסד הרמן שפירא סניף של התנועה בהיידלברג ופרסם מאמרים נלהבים בעיתונים העבריים שבהם הציע את יסוד אוניברסיטה עברית בירושלים ואת הקמת הקרן הלאומית לרכישת אדמות בארץ ישראל. הוא נסע לרוסיה ועשה נפשות לתוכניתו והציע שכל חבר בחיבת ציון יתרום חלק האלף מהכנסותיו לקרן. עם הקמת התנועה הציונית על ידי הרצל הצטרף הרמן שפירא למייסדים ולקראת הקונגרס הראשון ב-1897 הפיץ חוברת בין הצירים ובה הציע את הקמת הקרן, שתישא "אופי לאומי כללי", תתבסס על תרומות, תוקדש רק לרכישת קרקעות בארץ ישראל ולניהולן. ההצעה להקמת הקרן הועלתה על ידי שפירא ביום האחרון לקונגרס והתקבלה בהתלהבות, אולם הדקדקנים שבין הצירים, ובראשם המשפטן מקס בודנהיימר, טענו שאין להקים את הקרן לפני שתנוסח חוקתה כדת וכדין. רק אחרי מותו הקונגרס הראשון קיבל בעיקרון את ההצעה על הקמת הקרן – יחד עם ההצעה על הקמת בנק – שניהם היו צריכים לשמש כמכשירים הכספיים והביצועיים של התנועה הציונית. ההחלטה של הקונגרס קבעה: "המושב רואה צורך מיוחד בייסוד קרן לאומית ובנק יהודי, הוא מטיל על הוועד הפועל שייבחר להכין תכנית מפורטת על מנת להביאה בפני הקונגרס הבא". באותה ישיבה הציע שפירא הצעה נוספת: הקמת אוניברסיטה עברית בירושלים. הקונגרס קיבל גם הצעה זו בהתלהבות. שפירא החל לפעול למען הגשמת ההצעה, החליף מכתבים עם אישים ומוסדות, כינס כינוסים ונשא נאומים. שנה לאחר כינוסו של הקונגרס הראשון, במאי 1898, עמד שפירא לצאת לכינוס בקלן כדי להסביר את רעיונו. הוא חש ברע והרופא אסר עליו לנסוע, אבל שפירא לא שמע לו ונסע. בקלן חלה בדלקת ריאות וב-8 במאי נפטר. בשנת 1901, בקונגרס החמישי, אושרה ההצעה להקמת קרן קיימת. האוניברסיטה העברית בירושלים הוקמה בשנת 1925 – שני רעיונותיו של שפירא התממשו, אך הוא לא זכה לראותם. בשנת 1953 הועלו עצמותיו של פרופ' שפירא לישראל והוא נטמן בהר המנוחות בירושלים. על שמו של פרופ' שפירא נקראו המושב גבעת שפירא, רחובות בחיפה, והרחוב שבו שוכן בית קק"ל בתל אביב. http://www.greenwin.kkl.org.il/aboutus/more_kkl/people-kkl/kklpersonalities/shapira/#{2852B7A9-B98A-4074-A770-7F2B3DE76984}

הרמן שפירא “הארץ”, כ“ח סיון, תרצ”ח משה גליקסון https://www.benyehuda.org/read/7985