Seligman Swartzman Gillis Sandman Joffe Yachad Lederman Fleishman

Samuel S. Bloom (Hebrew: שמואל (סם) בלום) (December 25, 1860 - October 10, 1941) was an U.S. Jewish Zionist leader and industrialist and And innovator in the field of dentures. Bloom born in Ukmergė, Lithuania, into a religious Jewish family. In 1882 he immigrated to United States of America. Is established a manufacturing plant Dentures in Philadelphia and was a member of the American Jewish Committee and the American Jewish Congress and attended the World Zionist Congress. In 1926 he immigrated to Palestine. Bloom built the "Ohel Shem" house in 1928 in center of culture in Tel Aviv, guested the poet Hayim Nahman Bialik, particularly for the dissemination of knowledge of Judaism in all its branches. Bloom died was buried in Tel Aviv in 1941. Samuel S. Bloom, Samuel S. Bloom - My Memories, Published by Palestine Publishing Company, Tel-Aviv, 1938 http://en.wikipedia.org/wiki/Samuel_S._Bloom

Pioneer Philadelphia Zionist Who Made Fortune in Manufacture of Teeth is Palestine’s Largest Individual Landowner July 15, 1931 Jewish Telegraph A census of American Jews in Palestine would show people who came unobtrusively and remained inconspicuous but have contributed more than their mite. If the total contribution nowise measures up to the numerical and money power of American Jewry in the pre-crash days it is not to be reckoned up against those who are here. “Palestine is still the only land where Jews are safe with body, soul and property,” Dr. Weizmann was heard to say recently, notwithstanding the White Paper debacle. On the face of it though paradoxical, the statement is nevertheless true. Even the disaster of August, 1929, has not blotted out the light for most Jews who have come here from America. Tel Aviv is the home of the majority of American Jews, including the many who own plots in the Sharon Plain where the golden orange is cultivated. Veritable commuters between Jaffa and New York, a great many have become, but probably the best known, both here and in America, is Samuel S. Bloom. An old Philadclphian Zionist, he has made between 1909 and 1930 as many return trips as the War, his age, strength and his numerous interests permitted. LARGEST INDIVIDUAL LANDOWNER Today Mr. Bloom is perhaps the largest individual Jewish landowner in Palestine. Like a patriarch of old, his family has been divided by accident or design into two parts, three in Tel Aviv. The children in the States follow a flourishing artificial tooth business which the father successfully conducted for years until he withdrew from it in 1914. The younger children, whom he brought here in 1926, he set up in the same business in Tel Aviv after making it a going concern-”The American Porcelain Tooth Company, Successors to S. S. Bloom.” He himself found better use for his liquid capital that even producing what was for Palestine an unheard of article, and employing scores of Jewish workmen. He has put his hands to as much land as his capital could reach. How the man of more than sixty-five, who arrived in America a penniless “yeshiva-bochur” nearly half a century ago, has managed to do this is an epic of America Zionism. FIRST ARRIVED IN 1909 In 1909 he first came to spy out the land, and five years later sold his tooth factory to a trust, receiving a quarter of a million dollars for a business for which another concern, which held out longer, eventually received twelve million. With his late wife and two of the children he re-visited Palestine in the spring of 1914, a contract in hand from the tooth trust to take all he could manufacture at ten percent over factory cost, up to thirty million teeth a year. If not for the war, Palestine, the biggest factory in the world, employing perhaps a thousand people. Fleeing war-threatened Palestine, he left in the Jerusalem bank what money he had brought for investigations, true to the good old Jewish tradition that whatever happens the Holy Land must not be made poorer by anyone leaving it. He thought, like many, the war would be an international unpleasantness of short duration, waited on an unsettled footing in America five years for it to be over, came back as soon as possible after the Armistice with the intention of manufacturing teeth. NEARLY QUIT PALESTINE Conditions were still unsettled, it looked as if labor would be too high, and after reconnoitering, Mr. Bloom returned to the United States, leaving orders for three large houses to be built in a new and sandy section of Tel Aviv with the money left on deposit in the bank when the war broke out. The houses, it is true, cost three times the original figure, and in 1922 he came back to see how they were getting on. Contracting typhoid, he returned on recovery to America, and “almost swore” he was through with Palestine. But he was not. Life in America failed to suit or soothe the Lithuanian yeshiva-bochur, turned tooth and real-estate magnate. He could not mix with the crowd. Two years later he was in Palestine, for good, with his late wife and the three younger children. Disappointed in the house-building adventure in Tel Aviv he followed an atavistic call. He set about preparing moulds, scraped around for material and built furnaces for a tooth factory. Workmen had to be trained in the mysteries of an intricate business and for a while the manufacturer paid his labor for teeth he had to throw out. The factory’s output is now growing, a son and son-in-law operate it without their father’s help, and with more capital, many more workers could be employed than the hundred who now work in the factory. BOUGHT FIRST LAND IN 1928 But Mr. Bloom would put no more money in teeth. He wanted land. With a well-known Sephardic Jew from Jerusalem, he bought in May, 1928, the first 2,000 dunams for something like $100,000. The area had belonged to a Sheikh, one of the poor landless Arabs who still owns an orange grove of 600 dunams which he can make blossom like the rose by judicially applying Mr. Bloom’s money. He next bought 4,000 dunams near Tulkarem, also from a family of land-poor effendis, and then turned to Karkour, where he bought 4,500 dunams of which a third is suitable for orange growing. Excluding 750 dunams near Gaza, which he bought as an investment for his children, his latest and most promising purchase is an orange grove acquired from an Arab near the Chassidic colony. Read more: http://www.jta.org/1931/07/15/archive/pioneer-philadelphia-zionist-who-made-fortune-in-manufacture-of-teeth-is-palestines-largest-individ#ixzz2rQzHKUXP

שמואל (סם) שמעון בלום (אנגלית: Samuel S. Bloom) (25 בדצמבר 1860, וילקומיר, ליטא – 10 באוקטובר 1941, י"ח באלול ה'תש"א , תל אביב, ארץ-ישראל) היה איש ציבור יהודי, נדבן ציוני, מראשי הקונגרס היהודי האמריקאי, תעשיין וממציא. ממקימי 'אוהל שם' ומפרנסי תל אביב. ילדות והגירה לאמריקה נולד בעיירה וילקומיר (הנקראת כיום אוקמרגה) שבליטא לרב נחום בלום (ראש ישיבה בוילקומיר) וקיבל חינוך יהודי אורתודוקסי בחדר ובישיבה המקומית. בבחרותו עסק בצריפת זהב. בשנת 1882, לאחר שהתייתם מאביו ושירת בצבא הרוסי, היגר לארצות הברית, שם פיתח המצאות מגוונות בתחום השיניים התותבות. בלום הקים בפילדלפיה מפעלים ליצור שיניים תותבות ועשה הון רב. הוא אף זכה להוקרה על פועלו מנשיא ארצות הברית דאז וודרו וילסון[1]. שמואל בלום בטיול לספינקס הגדול של גיזה, מצרים, תחילת המאה ה-20 בלום השתתף כציר קבוע בקונגרס הציוני (החל מהקונגרס השני בשנת 1898) ושימש כיו"ר הוועד היהודי לסיוע בפילדלפיה בזמן במלחמת העולם הראשונה. היה מראשי הקונגרס היהודי האמריקאי, ולאחר הקרע בהסתדרות הציונית באמריקה השתייך לסיעתו של השופט לואיס ברנדייס. בארץ ישראל בלום ביקר לראשונה בארץ ישראל בשנת 1909 יחד עם קבוצת ציונים אמריקאים. במהלך הביקור הפגיש אותו מנחם שינקין עם הפרופ' בוריס שץ, שניסה לשכנע אותו להעתיק את מפעל השיניים התותבות שבבעלותו לארץ ישראל. בעקבות לחציו של שץ הגיע בלום לארץ ישראל ב-1914 במטרה לבדוק האם העתקת המפעל אפשרית; שץ הקצה לו חדר בבנין בצלאל בירושלים בו ניסה בלום לבדוק את התאמת המים בארץ ליצור השיניים, משהצליחו הניסויים הוחלט להעתיק את בית החרושת לארץ ישראל. בלום התלבט רבות היכן להקים את המפעל והמועמדות המובילות היו חיפה ותל אביב. ב-1924 נפגש בפילדלפיה עם ראש העיר מאיר דיזנגוף ששכנע אותו להקים את המפעל בתל אביב. בשנת 1926 עלה בלום באופן סופי והקים בתל אביב את בית החרושת הראשון לייצור שיניים תותבות שנקרא "החברה האמריקאית לשיני חרסינה בע"מ". אריה שנקר קידם את בואו של בלום בקריאה: "טוב לדעת שהתעשייה האמריקאית איתנו". בית החרושת הווה מקור פרנסה חשוב ביישוב העברי ובשיאו העסיק למעלה מ-200 עובדים יהודים[2]. עיקר תוצרתו של המפעל כוון לייצוא לחו"ל [3]. מבנה המפעל הוקם תחילה ברחוב המגיד ומאוחר יותר עבר למבנה ליד נחלת יצחק על סף נחל איילון. היה זה מקרה יוצא דופן שיהודי בעל אמצעים מארצות הברית משקיע בעסק תעשייתי בארץ. בעקבות הסכם אוטווה (1932) שקבעו "העדפה אימפריאלית" למושבות האימפריה הבריטית, ומאחר ופלשתינה-א"י הייתה תחת המנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים ולא מושבת כתר - נקבע מכס בשיעור גבוה על תוצרת המפעל. בעקבות כך הקים בלום מפעל נוסף בקפריסין (בניהולו של חתנו רחביה אדיבי) והמשיך את פעילות המפעל בתל אביב ליצוא אל שווקים חדשים מחוץ לאימפריה הבריטית[4]. בלום נתן את ברכתו ואישורו לארגון ההגנה להשתמש במתקני בתי החרושת שלו לצורכי התעש של הארגון במחתרת. הקמת אוהל שם אהל שם (מפעל תרבות בלום, שהיה דמות חשובה בחיי הציבור בתל אביב, הירבה לתרום למוסדות התרבות שלה, ונמנה עם באי ביתו של המשורר חיים נחמן ביאליק. בשנת 1928 החליט בלום לתרום את המגרש הגדול שבבעלותו, ברחוב בלפור בתל אביב, לטובת הקמת בניין שייקרא "אהל שם" לכבוד יובל השישים של ביאליק. בלום תרם גם את עלות בניית הבניין. בתיאטרון "אוהל שם" נערכו מדי שבת מסורת "עונג שבת" - מפגשי תרבות של אמנים וסופרים שהפכו למסורת בתל אביב[5]. על חזונו של בלום ל"אוהל שם" כתב ביאליק: ההקדשה של מר בלום מצטיינת ברצינות ובכובד הראש שהיא כתובה בה, ועושה רושם כצוואה. צוואה יפה היא זו, וברטט לב שמעתיה. כך היו נוהגים לצוות אחריהם אבותינו הראשונים והטובים. הצוואה נכתבה מתוך צלילות הדעת וכוונה טהורה. הכל צפוי ומחושב בה עד לפרטי-פרטים, וניכר שהאיש השקיע שם מיטב רצונו ושאיפתו. רבים יקנאו בו, במר בלום, כי לא רבים זוכים לכך. מתוך כתב-ההקדש ברור, שכוונת הנדבן הייתה להקדיש את הבית לתרבות, ספרות וכו', הנכללות כולן במושג "תורה", תורה זו שהיא למעלה מן הזמנים ומן המפלגות והיא לישראל הר. בכתב-ההקדש נאמר "להרבצת תורה וחכמה מן המקורות הראשונים ועד דורנו", ויש להתפלא כיצד יהודי סתם, סוחר פשוט, ידע לכלול את כל מה שיש במושג "תורה", שאין בה חלקים וגבולים והיא מאחדת את כל הנגודים. לתורה זו, שהיא עצמה שלום ואמת ומטילה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובין אדם לחברו – נתכוון הנדבן. את הבית הזה הקדיש לחברת "עונג שבת" לשם קידוש מיוחד של יום השבת. בנוסף להקמת "אוהל שם" הרבה בלום לרכוש קרקעות בארץ ישראל ונטע בהן פרדסים (רבים מהם על פי המלצתו של גואל הקרקעות יהושע חנקין). כך רכש למשל את האדמות בהם שוכנת היום אבן יהודה וחלק מאדמות כרכור, קדימה-צורן ובני ברק. ממייסדי בית החולים הראשון לחולי נפש בת"א וממקימי החברה הארץ-ישראלית לביטוח כללי. מותו ומשפחתו בלום נפטר בתל אביב בסתיו 1941, ונקבר בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור. אשתו הראשונה ואם ילדיו רבקה בתו של המורה אפרים פישל שטרן[6] אשתו השנייה מרים בתו של ד"ר רודולף זק"ש [7]. הניח אחריו שני בנים: נתן וליאון ממשיכו בתעשייה, וארבע בנות: מלי אשת יוסף כהן, חיה אשת הרב הקונסרבטיבי ד"ר שלום צבי דוידוביץ, לינה אשת התעשיין רחביה אדיבי (פיינשטיין) (לימים ראש עיריית אשקלון), ורוזה אשת העו"ד רפאל מני[8] (בנו של השופט מלכיאל מני). בין ניניו נמנים הזמר דני מסנג. לקריאה נוספת Samuel S. Bloom, Samuel S. Bloom - My Memories, Published by Palestine Publishing Company, Tel-Aviv, 1938 http://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%90%D7%9C_%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%9D&printable=yes